גדלתי עם התפיסה שאין לי כשרון יצירתי (זה בטח קשור למסרים שקיבלתי מהמורה שלי לאמנות בכיתה א’…) ועל כן נמנעתי ככל האפשר מעיסוק באמנות פלסטית כלשהיא. זכורה לי היטב התחושה הנפלאה שמילאה אותי בגיל 30, כשהתנסיתי בחוג קדרות. העיסוק בחמר, עיצוב החומר והעבודה איתו היו עבורי חוויה מתקנת ועבודה פנימית מאין כמוה. הלימודים פתחו בפניי עוד התנסויות מדהימות בחומר, ושם גיליתי את הציור כפלטפורמה להביע רגשות, מחשבות, חוויות, וחלומות. כיום אני מציירת בכל הזדמנות ונהנית מעצם העשייה, הצבע והחוויה ופחות עסוקה בתוצר הסופי.
השימוש באמנות ככלי טיפולי נפוץ מאד, בשל העובדה כי האמנות היא כלי עוצמתי שמהווה מראה לכל מה שבתוכנו, מודע ובלתי מודע. באמצעות היצירה עצמה וההתבוננות בה לאחר מכן, מתאפשרת לנו למידה מעמיקה ומחוללת שינוי.
השימוש באמנות בקבוצה מאפשר למידה כפולה ומכופלת כיוון שמדובר בשני מעגלים ש”מדברים”, או ליתר דיוק שני היכלי מראות: מעגל האנשים ומעגל היצירות. העבודה בקבוצה בתוך כל מעגל ובין המעגלים פותחת דלתות למסע מרתק בתוך כל אחד ובינינו.
“אם אתה שומע קול בתוכך שאומר “אתה לא יכול לצייר”, פשוט תתחיל לצייר והקול הזה ישתתק” (וינסנט ואן גוך)