“גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע- כִּי אַתָּה עִמָּדִי. שבטך ומשענתך המה ינחמני” (תהילים כ”ג) כל מי שמכיר אותי אומר שאני אדם שמח ומצחיק, תמיד דואגת לשמח את הסובבים אותי ומסתכלת על הטוב והיפה. אבל מי שבאמת מכיר אותי יודע שהשמחה הזו צמחה מתוך התמודדות עם אתגרים וקשיים. ומתוך בחירה מודעת!
בהיותי בת 3 חודשים אבי נהרג במלחמת ההתשה, ואמי בת ה 34 נותרה עם שלושה ילדים, אחיי הגדולים ואנוכי. נולדתי לתוך מציאות של שכול: ימי זיכרון לאומיים, בת מצווה קבוצתית ליתומי צה”ל ועוד כהנא וכהנא זיכרונות שכול ויתמות. לאורך כל חיי קיימת בי תחושה שלמרות היותי תינוקת בת שלושה חודשים בעת שאבי נהרג, חוויתי גם אז תחושה חזקה מאוד של נטישה ואובדן. אמי תמיד סיפרה כי במשך ימים שלמים אחרי מות אבי הייתי ממררת בבכי שעות ארוכות.
בהיותי בת שנתיים אמי נישאה בשנית, לאדם ניצול שואה, שהתאלמן והביא למשפחתנו החדשה את בתו. שתי המשפחות חוברו להן יחדיו למשפחה אחת, ובתוך כל הקשיים וההתנגדויות לחיבור, השכול נותר בודד ולא מדובר. יתרה מכך, כבת הזקונים במשפחה, לקחתי על עצמי את תפקיד המצחיקה והשמחה במשפחה, ודאגתי שכולם יהיו תמיד שמחים ושהמשפחה תישאר שלמה. כמובן שבזכות תפקיד זה, זכיתי לפינוקים ואהדה מכל בני המשפחה וילדותי זכורה לי כתקופה מהנה ונעימה.
בתום השרות הצבאי ובסיום לימודי התואר הראשון, נישאתי לצחי, בעלי האהוב. מצוידים בחלום משותף להקים משפחה שלמה ומאושרת, יצאנו לעולם. בגיל 26 נראה כי החלום מתגשם, ובתום הריון ולידה רגילים, נולד גיא המתוק. כמה שעות לאחר הלידה, גיא נכנס למצוקה נשימתית והועבר לטיפול נמרץ יילודים. חלפו כמה שבועות מורטי עצבים, בהם היטלטלנו בין תקווה לשבר, עד שהתברר כי גיא סובל ממום נדיר בריאות ואין סיכוי כי יצליח לחיות. בהיותו בן 5 שבועות נפטר גיא בבית החולים.
המציאות התרסקה כמו חלום מתוק שנמחק באכזריות ברגע של יקיצה פתאומית, כאם צעירה לילד ראשון חוויתי את האובדן שוב, הפעם בעוצמה שמעולם לא יכולתי לתאר לעצמי. בתקופה שלאחר מות גיא התנתקתי לחלוטין מהסביבה שבעיקר דחקה בי להיכנס מיד להריון ולצאת מהאבל כמה שיותר מהר. כלפי חוץ שיחקתי את המשחק ונראה היה כי חיי חזרו למסלולם הרגיל. עבדתי, נסעתי, ותפקדתי באופן מלא. עם זאת, החלל שנפער ברחמי ובנפשי היה עצום. התקשיתי למצוא נחמה ופניתי לטיפול אישי שעזר לי לעבד את האובדן ולמצוא בי את השמחה והחיוניות שכה מאפיינת אותי.
בתום הטיפול נולדה שיר, בתי הבכורה, מתנה שנתנה לי את הזכות לחוות אימהות שלמה ומחזקת. שלוש שנים אחר כך נולד עידו בני, ושלוש שנים אחריו נולדה רומי, בתי השלישית. כשעה לאחר לידתה, הודיע לנו הרופא כי רומי נכנסה למצוקה נשימתית ומראה סימנים הדומים באופן מפתיע לסיפור של גיא. הפעם ההלם היה קשה מנשוא, אחרי שנים של טיפול, עיבוד האובדן והחזרת האמון והכוח בחיים, הרגשתי שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת לרגליי.
מצאתי את עצמי בתחושת דג’ה וו חזקה, אלא שהפעם הייתי אם לשני ילדים, שגם הם חוו את המשבר, יחד עם בן זוגי ואיתי. לשמחתנו הרבה, לאחר 5 ימים נוראיים, בהם התערבבו תחושות תקווה ואבל, החלה לפתע רומי לנשום בכוחות עצמה, ולאחר שבועיים השתחררנו מבית החולים, בריאים ומאושרים.
רומי העניקה לי הזדמנות נוספת להתבונן לאובדן בעיניים, לגעת בו וליצור איתו שיח מחודש. החיים המשיכו כסדרם, התנסיתי בתהליכים שונים לעיבוד הפצעים והקשיים, ולמדתי טכניקות שונות לריפוי עצמי, ביניהן התוודעתי אל התטא-הילינג שעד היום עוזרת לי ולבני משפחתי בביצוע תהליכי ריפוי והגשמה משמעותיים.
במקביל לכך, גיליתי את הכוח הטמון בקבוצה. במהלך השנים האחרונות חוויתי מספר התנסויות חשובות בהן הייתי חלק מקבוצה שהיוותה מקום משמעותי וחשוב בחיי. כל קבוצה בה השתתפתי הותירה אותי עם תובנות חדשות, על עצמי, על מערכות היחסים שלי, העוצמות שבי והקשיים שלי. כל קבוצה כזו הייתה עוד צעד קדימה במסע שלי לחיים מלאים ושמחים.
במסע החיים שלי צעדתי בגיא הצלמוות, חוויתי תהומות וחורים שחורים, השתדלתי להבין את השיעורים שהתלוו לכל קושי ובחרתי כל יום מחדש להיות שמחה, מחוזקת ונוכחת. היום אני מודה על כל מה שהיה לי ושיש לי ועל כל מה שהחיים מזמנים לפתחי. אין לי ספק שיש בי את האין אבל יש בי גם כל כך הרבה יש! זהו סיפור חיי, מוגש לכם באהבה. מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע. באופן פרטני או בקבוצה, אוכל לאפשר לכם להתבונן, ללמוד, לשנות ולבחור בחיים מתוך נוכחות ושמחה.